זנזיבר - גן העדן של מזרח אפריקה

עד שנת 1964 נקראה המדינה הגדולה במזרח אפריקה, שכנתה מדרום של קניה, בשם טנגנייקה. ב-26 באפריל 1964, התאחדה מדינה זו עם האי קטן הנמצא במרחק שעת הפלגה מחופיה המזרחיים – האי זנזיבר. בעקבות איחוד זה שונה שמה של טנגנייקה לטנזניה – שם בו היא מחזיקה עד היום.

זנזיבר והאי השכן מצפון פמבה (PEMBA), המכונה “שוויצריה של מזרח אפריקה”, הם גן עדן למטיילים, הרפתקנים, צוללנים והיסטוריונים – ולכל החפץ בחופשה מסוג שונה.
ביקור בצפון מערב זנזיבר הוא מסע בוטני בינות ליערות סבוכים ולמטעי פירות ותבלינים שונים; סיור בעיר האבנים הינו מסע מרתק לאורך ההיסטוריה העשירה של האי; חופי הזהב עטורי דקלי הקוקוס מהווים תפאורה מושלמת לחופשה; כפרים אותנטים ותרבות עשירה מוסיפים את המימד האקזוטי, ואילו מתחת לפני המים – עולם עשיר וצבעוני, המזכיר לא במעט את חופי ים סוף וסיני.

קצת על זנזיבר – היסטוריה, גיאולוגיה ועוד

האי הקטן, שכל אורכו הוא 86 ק”מ ורוחבו המירבי 39 ק”מ בלבד, נמצא כ-37 ק”מ מול חופיה המזרחיים של טנזניה, צפונית לעיר הבירה דאר-א –סאלם (הדלת לשלום). באי חיים קרוב לחצי מיליון תושבים, המתרכזים ברובם בעיר הבירה, שהיא בעצם העיר היחידה באי – זנזיבר.
האי זנזיבר היה עד לפני כ-40 מיליוני שנה חלק מיבשת אפריקה, ונותק מהיבשת בתקופת המיוקן ולאחר מכן בתקופת הפלייסטוקן. זאת כתוצאה מהצפות חוזרות ונשנות של הים, דבר המסביר את התעלה הרדודה המפרידה בין האי והיבשת.

שמו המקורי של האי איננו זנזיבר כי אם אונגוזה (UNGUZA), שפירושו בשפה הסווהילית “מעבר”, אולם במשך השנים דבק באי כולו שמה של העיר הגדולה זנזיבר, וכך הוא מוכר כיום.

מקור השם זנזיבר הוא בשפה הפרסית ZENDJI-BAR ופירושו “ארצם של האנשים השחורים”.
השפה השלטת באי, בדומה לזו שבשאר מדינות מזרח אפריקה, היא השפה הסווהילית, השייכת לקבוצת שפות הבנטו. השפה הסווהילית מורכבת מביטויים וממילים אשר נלקחו בין השאר מערבית, מאנגלית, מפרסית ואף מפורטוגזית.

עיר האבן – “סטון טאון”

ליבה החברתי והכלכלי של זנזיבר, כמו גם אתר התיירות הראשי הוא “עיר האבן” העתיקה, על סבך סמטאותיה וחצרותיה. ראשיתה של עיר האבן באמצע המאה ה 19, מול חוף שנגני, אשר נבחר בידי שליט זנזיבר של אותם הימים, הסולטן סעיד, כמקום לעגינת ספינותיו, עקב עומק המים במקום. כמעט מאה שנה ארכה בנייתה של העיר, אשר רוב בתיה נבנו מאלמוגים ואבנים, בניגוד גמור לבניית העץ אשר רווחה במזרח אפריקה של אותם הימים. סיור בעיר האבן העתיקה של זנזיבר, מן הראוי שיתחיל בשוק העירוני התוסס ורצוי לעשותו בשעות בוקר מוקדמות. אז מביאים הדייגים את שלל הדגה הטרייה, הנשים מגיעות לקניות הבוקר עם סליהן הצבעוניים וקני הסוכר המובאים מן השדות – טריים ורעננים. השוק של זנזיבר משתרע על פני שני רחובות עיקריים, שאחד מהם הוא רחוב הליכה צר ומתפתל. ברחוב הזה אי אפשר שלא להתעכב על פני החנויות והדוכנים הרבים לממכר תבלינים מקומיים, אשר הקנו לאי הזה את אופיו המיוחד ואת כינויו: “אי התבלינים”. המבחר של התבלינים על שלל צבעיהם וריחם המיוחד מהמם ומשכר. ביניהם מצויים תבלינים רבים אשר אינם עולים כלל על שולחננו המערבי היום-יומי. מתי לאחרונה נתקלתם בשמן ציפורן, בתבלין ריחני המופק מפרי הליצ’י או בקינמון בצבע כתום-צהוב?

המבצר הגדול הוא המבנה העתיק ביותר בעיר האבן, והוא נבנה בידי הערבים בין השנים 1710-1715. מטרתו המקורית הייתה להגן על העיר והנמל מפני פלישה אפשרית, אשר מעולם לא קרתה.

לביתו של ד”ר ליווינגסטון שמור מקום מיוחד הן בליבנו והן בהיסטוריה רבת השנים של האי; בבית, הממוקם מעט מזרחית למרכז העיר, התגורר הרופא המפורסם בשעה שתכנן את מסעו האחרון לחקר היבשת השחורה בשנת 1866. הבית ניתן לליווינגסטון במתנה על ידי הסולטן סעיד מג’ום ושימש גם אנגלים נוספים אשר חקרו את אפריקה.

מול הבית, בשרידיו של הנמל העתיק, מוטלות על צדן ספינות וסירות. עקב שנים של הזנחה ואי שימוש, נסתם הכותל בצמחיית מנגרובים עשירה. ילדי המקום מבלים שעות רבות בין שרידיהן של אותן ספינות בתקווה לגלות אוצרות חבויים, עצים המתאימים לשימוש ואולי אף פריטי מזון ולבוש.

במהלך השוטטות בסמטאות העיר, אי אפשר שלא לעמוד משתאים אל מול דלתות העץ האדירות בפתחי הבתים, חלקן במשקל של מאות ק”ג, האופייניות כל כך לזנזיבר. בעיר האבן 560 דלתות מגולפות, הבנויות בעיקר מעץ טיק אשר הובא מהיבשת או מעץ מקומי, המכונה לחמן יעקב ואשר פירותיו הגדולים אכילים ומתוקים ביותר.
בדרך כלל מעוטרות הדלתות בסמלים ערביים כגון פרחי לוטוס ועצי דקל, או בסמלים הודיים שונים כגון פילים וצלבים, דגים אופייניים (המסמלים פריון) ועצים שונים, הפזורים ברחבי האי. חלק מהדלתות מעוטרות בצמחי הציפורן, התבלין הנפוץ ביותר באי, ובכולן נראה את התאריך המדויק של בנייתן ואת שמו של האמן אשר עיצב את הדלת.

החופים של זנזיבר

החופים היפים של זנזיבר נמצאים בצידו המזרחי של האי – אלו הפונים אל האוקיינוס ההודי רחב הידיים. קילומטרים ארוכים של חולות לבנים ורכים המעוטרים בדקלי קוקוס, ריף אלמוגים ועולם תת ימי עשיר ומרתק.

שוק האוכל הלילי

שקיעתה של השמש מסמלת לא רק את סיומו של היום, אלא גם את העובדה שמידות החום צונחות כבמטה קסמים. אז אפשר לצאת שוב אל הרחובות והכיכרות, המתמלאים תוך דקות ספורות בהמוני אדם. הרחבה הגדולה, המצויה מול הנמל החדש ובסמוך לגני גמהורי (JAMHURI) היא מקום הבילוי המועדף על התושבים המקומיים ועל התיירים כאחד; המוני דוכנים זעירים מוקמים בתוך דקות ובהם ניתן למצוא הכל: תפוזים ירקרקים, ליצ’י כתום, סוכר חום ובננות אדומות; סמבוסה (בצק דמוי בורקס הממולא בבשר עגל ומטוגן בשמן עמוק ורותח), כוס עסיסית של משקה המופק מקני סוכר הנסחטים מול עיניך, שישליק, קבב או פיתה ממולאת, תכשיטים המעוצבים להפליא בשלל חרוזים ונוצות, תרבושים בצבעים שונים, צעיפים או רעלות, פסלונים של אבן ועץ המגולפים במומחיות מדהימה, סיגריות המגולגלות בעבודת יד עדינה או נרגילה, שריחה נודף למרחוק והיא אופפת את המשתמש בה בניחוח מסתורי של עשן ותבלינים. נדמה כי כל תושבי זנזיבר בחרו לצאת דווקא בערב זה, אולם בעיר שאין בה בתי קולנוע, מועדונים ומקומות שעשוע אחרים, זהו בעצם הבילוי היחיד.
בתוך ההמון העצום מתערבבים תיירים לבנים “חיוורי פנים”, אשר נוכחותם בולטת במיוחד, אולי בשל מספרם הזעום. באחת מפינות השוק ניצבת להקה מקומית המנגנת ושרה את המוסיקה האותנטית האופיינית כל כך לזנזיבר – מוסיקת הטארב. זוהי מוסיקה משולבת שמעורבים בה סגנונות ערביים, הודיים, אפריקאיים ופורטוגזיים, והיא מופקת בעיקר מכלי הקשה ופריטה.

גוז’אני פורסט וקופי הקולובוס

בשבע בבוקר השמש כבר ניצבת באמצע השמים, כשהיא מבטיחה יום נוסף של חום ולחות. נסיעה של כשעה מהעיר מביאה אותנו אל מרכז האי ואל שמורת יער ג’וזני (JOZANI), בה ניתן ליהנות מקרירות וצל במשך שעות ארוכות. אנו פוסעים בשקט אל מעבה היער, כדי לא להבריח את להקות קופי הקולובוס אדומי הפנים; מין נדיר של קופים המצוי רק בזנזיבר. הקופים רגילים לתיירים המגיעים לביקור ואינם בורחים. הם מלאי סקרנות ומכל עבר יורדים ונקבצים קופים בעלי לחיים לבנות ושיער אדום ומביטים בנו, היצורים המוזרים, המנסים לתפוס אותם בזויות צילום שונות ומרובות. ביער ג’וזני נמצאים בנוסף לקופי הקולובוס גם שני סוגים של אנטילופות קטנות, אנטילופת יער זעירה הנקראת צביון (DUIKER), והחשוב מכולם וגם הנדיר ביותר ביער, פרטים אחדים של נמר זנזיבר, שהוא תת מין קטן של הנמר האפריקאי.

זנזיבר – אי התבלינים

החקלאות היא המרכיב החשוב ביותר בהכנסת מטבע חוץ למדינה, אם כי בשנים האחרונות עולה כוחה של התיירות במרכיב זה. שטחים גדולים ברחבי האי נטועים בעצי קוקוס וכן במטעים טרופיים שונים – בעיקר באננס ובמנגו. אולם כאמור, פרסומו של האי נובע מהמיגון העצום של תבלינים הגדלים בו; השכיח ביותר הוא צמח הציפורן, אשר הובא לזנזיבר בשלהי המאה ה 18 מהאי ראוניון, הנמצא מזרחית למדגסקר, בדרום האוקיינוס ההודי. קליטתו של הצמח בזנזיבר הייתה מהירה ומוצלחת ביותר והתבלין הפך במהרה לגורם משמעותי ביותר בסחר החוץ של זנזיבר. צמח הווניל אשר הובא לאי מאמריקה הטרופית, הינו מרכיב חשוב נוסף בתעשיית התבלינים בזנזיבר כמו גם הפלפל השחור, הזנגוויל (ג’ינג’ר), הזעפרן והנענע (מנטה).

אי הצבים

אל מול חופיו של נמל זנזיבר, במרחק חצי שעה הפלגה מערבה, נמצא אי קטן אשר אינו ידוע בשמו CHANGUU ISLAND, אך ידוע היטב בכינויו “אי האסירים”. השנים 1964 עד 1984 היו שנים קשות למדינה הצעירה, ובמהלכן אף נרצח בחודש אפריל 1972 נשיא זנזיבר של אותם הימים – הנשיא קארומה. החיכוכים הפנימיים בין המפלגות והשבטים הביאו לגלי מעצרים רבים, במהלכם הושלכו אסירים רבים אל האי הקטן, אשר זכה לכינויו “אי האסירים”. יש הטוענים כי האי שימש עוד בימי סחר העבדים כתחנת מעבר בין זנזיבר והיבשת ואליו היו מובלים אלפי אסירים בדרכם מערבה. כיום, משמש האי כשמורת טבע ומצויים בו כ-50 צבי יבשה ענקיים. לאורך חופיו של האי הקטן, מעל המים ומתחתם, מפוזרים שבריהם של עשרות ספינות ואניות אשר נטרפו במקום במהלך ההיסטוריה, אולם כדי לצלול במקום (שמורת טבע) יש לקבל את הסכמת השלטונות – תהליך העלול לקחת ימים ארוכים (במקרה הטוב….)

אנו מזמינים אתכם לגלות את היופי האקזוטי של זנזיבר!

למידע נוסף על טיולים ונופש בזנזיבר לחצו כאן