מקסיקו - שיק קולוניאליסטי

הערים הקולוניאליות של מקסיקו מעטרות את המדינה כמו שרשרת פנינים. כל עיר נושאת אופי משל עצמה, אבל מחוברת אל האחרות בעוצמה של ההיסטוריה, ביופי של האדריכלות ובפריחה של התרבות. ביחד הן מספרות סיפור מרתק, יפהפה ואכזרי של כיבוש ועוני, של עצמאות וחופש, של גיבורים מרדניים ושל שילוב עמוק בין תרבויות ועמים – סיפור שממשיך ומתפתח יחד עם המדינה.
בפברואר 1519 הגיע הקונקיסטדור המורד, הרנן קורטס (Hernan Cortez) לחופי מקסיקו, ויחד אתו כ-500 חיילים ספרדיים. הצעד הראשון שעשה על חופי חצי האי יוקטאן (Yucatan) הביא חיש מהר להרס של תרבות המאיה ולנפילתה של אחת האימפריות האדירות של אמריקה הדרומית – האימפריה האצטקית. קורטס כרת בריתות עם ממלכות אינדיאניות אחרות, לחם, הרג וטבח ובסופו של דבר, באוגוסט 1521, נכנעו האצטקים לכובש הספרדי.

תחת הכתר הספרדי (ששלט באזור עד מלחמות העצמאות של מקסיקו, שנערכו בין 1810-1821), נבנו בשטחי מקסיקו ערים רבות, רובן באזור הקרוי רמת מקסיקו- סביב עיר הבירה מקסיקו-סיטי. לכולן מאפיינים פיזיים דומים, שנקבעו בצו מלכותי על ידי המלך פיליפ השני: רחובות מסודרים בשתי וערב וכיכר ראשית שבליבה קתדרלה. המאפיינים האלה ניכרים עד היום בערים הקולוניאליות, שעם השנים נעשו לערים היפות והמעניינות במדינה. הנה טעימה קטנה מארבע מהערים הללו…

מרידה – מעורב מקסיקני 

העיר מרידה הוקמה בחצי האי יוקטאן באמצע המאה ה-16, על חשבון העיר Tho של בני המאיה. במאה ה-19 נהנתה העיר מפריחה כלכלית חסרת תקדים, מה שהוביל לבנייה מרהיבה של ארמונות ואחוזות בלב מרידה. היום, המרכז ההיסטורי של העיר (אחד המרכזים ההיסטוריים הגדולים ביבשת) זוכה לעדנה מחודשת בדמות שיפוצים, שימור בניינים ופתיחה של מסעדות, מלונות בוטיק ועוד.

כבירת מדינת יוקטאן, מרידה היא מרכז תרבותי שוקק חיים. אלמנטים מקסיקניים, ספרדיים, מאייאנים וקריביים מתמזגים בה בערבוביה ססגונית, המתבטאת בשפה, בלבוש, בחגיגות ובטקסים ובאופן מיוחד גם באוכל. האווירה בעיר נעימה ורגועה. בניגוד לערים קולוניאליות אחרות, הסגנון האדריכלי כאן הוא צנוע ולבבי יותר, עם כיכרות פתוחות, הרבה פארקים ועצים וצבעוניות מלאת חיים. במעט בכל יום יש מוזיקה חיה בכיכרות ובגנים, ובימי ראשון יש שווקי עתיקות בכיכר הראשית ובכיכר סנטה לוצ’יה.
בכיכר המרכזית של העיר, הפלאסה גראנדה, תמצאו את הקתדרלה העתיקה ביותר בכל יבשת אמריקה, שנבנתה מאבנים שפורקו ממבנים של בני המאיה. השדרה המרכזית בעיר, ה-Paseo de Montejo , היא האזור העשיר והאופנתי של העיר. בין שלל החנויות, המסעדות והמלונות שבה נמצא גם ארמון יפהפה, Palacio Cantón, שבו שוכן המוזיאון האנתרופולוגי של יוקטאן. כדאי מאוד להיכנס ולהתרשם מאוסף נהדר של חפצי אמנות וחפצים שימושיים של תרבות המאיה המקומית. עוד מקום שלא כדאי להחמיץ הוא ה-Casa de las Artesanías ברחוב 63, ליד כנסיית מונחאס. מגוון יפהפה של כלים, בגדים, מתנות ושאר מלאכות יד מקומיות עומד שם למכירה. כדי לקבל מבט רחב על העיר ולהכיר כדאי לעלות על אוטובוס התיירים של Transportadora Carnaval – אוטובוס צבעוני היוצא מפינת הרחובות 60 ו-55 (ליד כנסיית סנטה אנה) בשעות 10:00, 13:00, 16:00 ו-19:00 לסיור בן שעתיים.

פואבלה – תחנת מסחר

בניגוד לרוב הערים הקולוניאליות, פואבלה לא נבנתה על חורבות עיר קדומה. מייסדיה ב-1532 הקימו אותה בנקודה נוחה בדרך המחברת בין ערי הנמל אקפולקו וורה-קרוז, כדי שתשמש תחנה למנוחה, מסחר ושעשועים לבאים בנתיב הסחר המשגשג הזה בין אירופה לאסיה. התלבושת המסורתית של נשות העיר מרמזת אף היא על תפקידה כעיר מסחר – האגדה מספרת שנסיכה סינית עשירה נתפסה על ידי שודדי ים והובאה לעיר. הנסיכה התנצרה ונעשתה לגיבורה מקומית. מלבושיה המפוארים, שהיו שילוב של עבודת יד סינית, ספרדית ואינדיאנית, הפכו לאחר מותה לתלבושת של נשות העיר כולן, שעשו זאת כדי לכבד את זכרה. גם תעשיית הקרמיקה והאריחים (Talavera) היפהפייה שבה נודעת העיר מבטאת את השילוב הזה, בשלל צבעים ודוגמאות הלקוחים מהאזולז’וס המוריים, מציורים אצטקיים ומאר-נובו אירופאי.

המרכז ההיסטורי של העיר שמור ומתוחזק, ותיירים רבים מגיעים אליה לטיול של יום או יומיים. אבל לפנינה הקולוניאלית הזו יש הרבה להציע למי שייבחר להישאר יותר – רובע האמנים הנעים (רחוב 8 צפון על שדרה 6 מזרח), רחוב סנטה קלרה המרוצף כולו חנויות ממתקים, הקתדרלה הגדולה, שלה המגדל השני בגובהו במקסיקו (רחוב 2 דרום) ומוזיאון אמפרו לאמנות פרה-קולומביאנית (רחוב 2 דרום על שדרה 9 מזרח) – אחד המוזיאונים היפים במדינה – הם רק חלק קטן מהשפע. פואבלה היא גם האחראית על שניים מהמאכלים היותר מקסיקניים שתוכלו למצוא. מנת הדגל Chiles en Nogada, בצבעי הדגל המקסיקני, היא המצאה מקומית, כמו גם Mole Poblana – רוטב מולה עשיר שמכיל למעלה מ-20 רכיבים, ביניהם שוקולד ופלפל צ’ילי פובלנה.

מורליה – כיכר ועוד כיכר

באופן חריג ובניגוד להוראותיו המפורשות של המלך פיליפ השני, למורליה יש שתי כיכרות ראשיות. לנו, בכל אופן, זה ממש מתאים. העיר היפה והאלגנטית הזו הוקמה ב-1541 תחת השם ויאדוליד. רק אחרי קבלת העצמאות שונה שמה למורליה, על שם הגיבור המקומי חוסה מריה מורלוס אי פאבון. העיר ממוקמת בעמק גבוה, ויש בה שדרות רחבות, גנים, כיכרות והמון נקודת תצפית נדיבות לאזורי הכפר המקיפים אותה. הכיכרות הגדולות של העיר הן פלאסה דה ארמאס, חוארז פלאסה ומלקור אוקמפו פלאסה. שלושתן ממוקמות במרכז ההיסטורי של העיר, שהוא אחד השמורים ביותר במקסיקו ועדיין ניתן לזהות בו את כל המרכיבים של התכנית העירונית מהמאה ה-16. רגעים חשובים בהיסטוריה המקסיקנית, כמו גם אנשים חשובים, קרו כאן או הגיעו לכאן. על ההיסטוריה הזו אפשר ללמוד המון הציורי הקיר (Murals) שבארמון הממשל (Avenida Madera 63). מוראלס אחרים, מודרניים יותר, המתארים את חיי היום יום במדינה, תמצאו בקולחיו דה סן ניקולאס (venida Francisco J. Mujica ) אחת האוניברסיטאות העתיקות יותר ביבשת אמריקה. בכלל, העיר הפכה בשנים האחרונות למוקד משיכה לסטודנטים מרחבי היבשת, מה שהעלה את מפלס הקוליות שלה, כמו גם את מפלס צריכת האלכוהול. מורליה ידועה אף היא בממתקים שלה, עד כדי כך שיש בה מוזיאון המוקדש לממתקים (מוסאו דל דולסה, Avenida Madero Oriente No. 440) ושוק ממתקים מקורי, שעשוי לגרום לבחילה קלה לבעלי הקיבה הרגישה (Mercado de Dulces, Avenida Madero Ponente at Avenida Valentín Gómez Farías). אחד הדברים היפים ביותר במורליה הוא תאורת הלילה המאירה את בנייניה, ומעניקה לה אווירה מכושפת. דרך נהדרת להספיק לראות את כל הבניינים מוארים היא בהצטרפות לאחד מסיורי ה- Tranvía Kuanari, אוטובוס תיירים היוצא מכיכר סן פרנסיסקו.

ווחאקה

העיר וואחקה (Oaxaca) היא בירת מדינת וואחקה – אחת המדינות העניות במקסיקו, המאוכלסת ברוב של אינדיאנים. ההדר הקולוניאלי שלה, האווירה הבוהמיינית והכמות הנכבדת של תיירים ואקס-פטס הגרים בה עומדות בסתירה לעוני, להזנחה ולנישול החווים רבים מתושביה ומתושבי הסביבה. העיר נוסדה על ידי האצטקים, והיא עדיין נושאת את שמה הקדום. אבל הספרדים החריבו אותה ובנוה מחדש ב-1529. האדריכל שתכנן את העיר היה אלונסו גארסיה בראבו – מי שתכנן את מקסיקו סיטי וורה-קרוז. העיר החדשה הפכה עם השנים למרכז תרבותי ססגוני, ולעיר ידועה בשווקיה. האמנית פרידה קאלו, למשל, הייתה מגיעה לכאן בחיפוש אחר השראה. הכיכר המרכזית של העיר (Zocalo) קרויה Plaza de la Constitución והיא מרכז ההתרחשות בעיר. הרחובות היוצאים מהכיכר מובילים אל השווקים הנהדרים (שוק בניטו חוארס, שוק ה-20 בנובמבר ושוק אבסטוס), בהם ניתן לקנות הכל מכל וכול. במוזיאון התרבויות של העיר, השוכן במנזר לשעבר, ניתן ללמוד על ההיסטוריה המרתקת של העיר ושל מונטה אלבן – הריסות העיר המסתורית שמדרום מערב לוואחקה (Calle Gurrión & Calle Alcalá ). מוזיאון יפהפה אחר הוא האוסף הפרטי של האמן יליד המקום רופינו טמאיו, שתרם אותו לעיר (Museo Tamayo, Calle Morelos 503). המשקה המקומי כאן הוא המסקל, הדומה למדי לטקילה, אלא שהוא מופק מקקטוס אחר. מי שמעוניין לראות כיצד מפיקים אותו יוכל לגשת ל- Casa Mescal ברחוב מטמורוס 103 כדי לראות את התהליך המעניין. גם שוקולד נחשב להתמחות מקומית, ואת תהליכי הכנתו תוכלו לראות בצ’וקולטה מיורדומו (Calle 20 Novembre).

גואנחואטו וטאסקו – הכסף מדבר…

כמו מורליה, גם גואנאחואטו לא נשמעה לצו המלכותי בנוגע לתכנון ערים. אבל לה יש תירוץ טוב. העיר, הממוקמת ברשימת נכסי המורשת העולמית של אונסק”ו, נבנתה בעמק צר, ורחובותיה מתפתלים עם תוואי השטח, לעתים צרים מדי לנסיעת מכוניות, לעתים מתחפרים תחת צלע ההר ומתי שרק אפשר נפתחים לכיכר נעימה. העיר נוסדה באמצע המאה ה-16, בעקבות גילויים של מכרות זהב ובעיקר כסף בהרים. המכרות האלה הביאו לשגשוגה של העיר, שלמרות הטופוגרפיה הבלתי אפשרית שלה מתהדרת בכנסיות וכיכרות רבות. חלק מהמכרות העתיקים נמצאים בתחומי העיר, או במרחק קצרצר ממנה, וניתן לבקר בהם (Bocamina de San Ramón הוא אחד העתיקים והמעניינים מביניהם, ב- Callejón de San Ramón No. 10). הטופוגרפיה של העיר אחראית גם לכמה קוריוזים משעשעים, כמו למשל רחוב הקרוי Sal si puedes (בתרגום חופשי – צאו אם תצליחו), או לסמטת הנשיקות (Callejón del Beso), סמטה כל כך צרה עד כי מרפסות בנייניה כמעט ונוגעות זו בזו משני צדי הסמטה. רבים מעורקי התחבורה של גואנאחואטו בנויים במנהרות, ורק מעטים מהרחובות המאפשרים תנועת כלי רכב נמצאים מעל לפני השטח. הראשי שבהם הוא Belaunzarán, וסביבו תמצאו את רוב החנויות של העיר. האמן המקסיקני המפורסם דייגו ריברה נולד בעיר, וביתו, ברחוב Positos 47, הוא מוזיאון קטן ומעניין ובו מוצגים עשרות מציוריו המוקדמים, לצד כלים, חפצים ורהיטים אותנטיים מימי ילדותו. המוזיאון המחוזי של גואנאחואטו, בבית מספר 7 באותו הרחוב (לקרוא לארמונון המרשים הזה בניין זה עוול רציני) הוא בבחינת שיעור מרתק בהיסטוריה של האזור ושל מקסיקו כולה – העיר הזו הייתה המוקד של הקרב הראשון על עצמאות מקסיקו ב-1810. לכאן נכנס האב המורד הידאלגו בראש נאמניו, כאן נערפו ראשיהם ולא רחוק מהמבנה, ב- Alhóndiga (ממגורת דגן ישנה), נתלו ראשיהם לעיני הציבור במשך קרוב לעשור.

טאסקו

את הפוטנציאל הכלכלי הגלום במרבצי הכסף שסביב העיר טסקו גילו כבר תושביו הקדומים של האזור, הרבה לפני הספרדים. אבל אלא נכנעו לתאוות הכסף והמתכות של ארנן קורטס, שייסד את טסקו כמה קילומטרים מדרום לעיר האינדיאנית בעלת אותו השם (שהיום קרויה טסקו אל ויאחו – טסקו הישנה). מכרות הכסף התרוקנו כמעט לגמרי, ועדיין, העיר מציעה לתיירים כמה מאות של גלריות וחנויות לכסף – תכשיטים מודרניים ומסורתיים, כלי אוכל, מזכרות ושאר פריטים. הכיכר המרכזית של העיר ההררית (כן כן, גם כאן תיאלצו לאמן את סיבולת הלב-ראה שלכם) קרויה כיכר בורדה, על שם אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה של העיר, בעל המכרות והנדבן בן המאה ה-19 דון חוסה דה לה בורדה. אבל כמו ברוב הערים במקסיקו, גם כאן היא קרויה בפי כל ה”סואוקלו”. המבנה המרכזי בכיכר הוא כנסיית parisca , שמימון בנייתה כמעט ורושש את הונו של אותו בורדה. טיפוס לראש מגדל הכנסייה יזכה אתכם בנוף מרהיב של העיר, אבל בשל ריבוי הגבעות, המדרונות והעליות התלולות שבה, נופים כאלה לא יחסרו לכם גם בלי הטיפוס המפרך מעט. באופן טבעי, חנויות הכסף שבכיכר ובסביבותיה יהיו יקרות. ככל שתעמיקו ברחובות הצרים של העיר (זהירות! ברובם אין מדרכות, מה שלא מונע מכלי רכב לחלוף בהם במהירות) תגלו חנויות ודוכנים בהם מחירי התכשיטים והכלים יהיה זול יותר, אבל לעתים קרובות הם יציעו עיצובים שמרניים ומיושנים יותר, שלא תמיד מתאימים לטעמו של התייר המערבי. כדי ללמוד מעט על ההיסטוריה של העיר, גשו ל- Casa de la Culture de Taxco, בניין מרשים שנבנה על ידי בורדה עבור בנו. גם ה-Museo Virreinal de Taxco הוא מוזיאון קטן עם כמה מוצגים מקומיים מעניינים. מעבר לכך, טסקו בעיקר מזמינה אתכם לשיטוט נינוח למחצה (בכל זאת, העליות והירידות כאן עשויות להתיש בסופו של דבר גם את המטייל המנוסה ביותר) בין רחובות וסמטאות, כיכרות קטנות ויפות, בתי קפה וכאמור – חנויות על גבי חנויות לכלי כסף. לצד האדון בורדה, וויליאם ספרטלינג הוא האיש השני בחשיבותו בהיסטוריה של העיר. הצורף האמריקאי הזה עשה את העיר לא רק לספקית כסף אלא גם ליצרנית חשובה, ולימד רבים מתושביה את רזי הצורפות, בעשורים הראשונים של המאה ה-20. אחד מתלמידיו, דון אנטוניו קסטיו, הפך לשם דבר בכל הקשור בצורפות במקסיקו, וסניפים של חנויותיו נמצאים בערים רבות במדינה. בתו, אמיליה, קנתה אסיינדה יפהפיה בשולי העיר והפכה אותה למרכז אמנות מטופח ומעניין לביקור (Rancho Emilia Castillo), שבו אפשר לראות צורפים, קרמיקאים ושאר אומנים בפעולה. את העבודות של אמיליה עצמה, צורפת בעלת סגנון מודרני ייחודי, ניתן למצוא דווקא ב- Posada de los Castillo, ליד Plazuela Bernal. כדי לזכות בתצפית נוספת על העיר וההרים שסביבה, כדאי לטפס לפסגת הר Taxco. לא חובה לעשות את הדרך ברגל – בצפון העיר, ליד ה- Instituto de Artes Plásticas וה- Hacienda de El Chorrillo, מתחיל מסלולו של הרכבל, הקרוי Teleferico, שיביא אתכם לשם.