קרנבל השטן בבוליביה

מתוך ענן של עשן צבעוני וסמיך מגיחים עשרות “שטנים” בריקוד סוער לצלילי מוסיקה קצבית. הרקדנים, לבושים בגדים צבעוניים, עטופים בגלימות מעוטרות, עוטים מסכות כבדות בעלות קרניים מסולסלות וזוהרות ושיער בלונדיני. הם חולפים על פני הכיכר כשהם מדלגים, מסתובבים ויוצרים מעגלים, מכל עבר נשמעים נפצים, קריאות התלהבות ומחיאות כפיים. הם רוקדים את ריקוד ה”דיאבלדה” (La Diablada) המסורתי, ריקוד המספר את ההיסטוריה של קרנבל השטן של אורורו, או החג של בתולת המכרות.

כאשר הגיעו הספרדים לממלכת האינקה במאה ה – 16, טענו כי באו לנצר את הכופרים. אך התרמית נתגלתה מהר מאוד: מרכז האנדים היה מאז ומעולם אזור עשיר במתכות . בני האינקה היו כורים זהב וכסף מן המכרות על מנת לפאר את מקדשיהם ולתת מנחות לאלים השונים. הספרדים צללו לתוך המכרות ולא יצאו אלא כאשר לא הותירו דבר.

הספרדים טענו כי אל המכרות, אל השפע האנדיני, הינו ה”שטן”, גורם משחית אשר מושך את המקומיים לצרוך אלכוהול, להקריב לו קרבנות של זהב וכסף ולעיתים אף ילדים קטנים.

האסטרטגיה היתה להכפיש את שמו של האל הישן במקביל ל”עשיית לובי” לאל החדש בדמות הבתולה הקדושה. על אתר הפולחן הראשי לאל המכרות, ה”שטן”, הוקמה כנסייה גדולה ובה הוצבה דמותה של מריה כבתולת המכרות (La virgen de Socavon). וכך ניטש מאבק איתנים בין שני האלים: ה”שטן” המקומי מול מריה, האלה החדשה. הבתולה ניצחה כמובן והפכה להיות המושיעה והמגינה של בני האזור.

בלב מישורי האלטיפלאנו הבוליביאני, רק 3 שעות נסיעה מהעיר לה פז, בגובה של כמעט ארבעת אלפים מטר חיים עובדי מכרות המתכת בבדידות אפורה. קור עז, יובש ורוחות בלתי פוסקות הם שיגרת החיים. מציאות של מכרות מדולדלי מתכות, סלעים מתמוטטים ועבודת פרך חסרת תגמול.

תאור מלנכולי זה רק מגביר את הציפייה לחודש פברואר, חודש הקרנבלים, השמחה והשחרור. חודש חגיגות ה”בתולה מסוקבון” פטרונית העיר כמו גם זמן הקרבת הקורבנות לאלים האינדיאנים העתיקים אותם מסרבים לשכוח.

כיום, מתקיים באורורו קרנבל צבעוני ושמח בתאריך הקרנבל הקתולי. כחמישים להקות של רקדנים ורקדניות מכל רחבי בוליביה מגיעים להוכיח את יכולתם בפני הבתולה. הם מבקשים מן הבתולה בקשה ונודרים לרקוד במשך 3 שנים רצופות. השנה, אונסקו פרשה חסותה על הקרנבל והפכה אותו למורשת תרבות עולמית. הדבר הקפיץ מיד את מספר המבקרים וגרם להופעת להקות ממדינות נוספות ביבשת.

בעיר מספר מלונות פשוטים וכדאי להזמין מקום מראש. אפשרות נוספת היא ללון בבתי המקומיים אשר הופכים בזמן הקרנבל לאכסניות לעת מצוא. למעוניינים בתצפית נוחה כדאי גם להזמין מקומות ביציעים הנבנים בכיכר המרכזית.

ביום שישי אחר הצהרים, יוצאים אל הרחובות צעירים חמושים ברובי מים עצומים ובידיהם בלוני מים. הקורבנות המועדפים, איך לא, הם ה”גרינגוס”, תיירים שנקלעו לשדה הקרב.
וכך עד שעות הלילה המאוחרות הופכת הכיכר המרכזית לשדה קרב רטוב. כל אירועי המים מלווים בשתייה רבה ומוסיקת כבר בוקעת ממקומות שונים ברחבי העיר, כאשר הלהקות מבצעות חזרות אחרונות לקראת הבוקר.

בשבת בבוקר מתחיל המצעד האינסופי של הלהקות והוא יגמר רק בשתיים בלילה. לאחר כחמש שעות של ריקוד אינטנסיבי ומתיש בגובה הרב של אורורו (3800 מ’), מגיעה כל להקה לפתח הכנסייה. בשארית כוחם הם מקדישים את הריקוד האחרון לבתולה. את הדרך לצלם הבתולה יעשו על ברכיהם תוך שירת AVE MARIA ודמעות זולגות על הלחיים. הכומר יניח ידו על ראש על ראש כל אחד מהם ויברך בשקט. הם יוצאים בעיניים בורקות ופנים מוארות, מתחבקים, מתנשקים, חלקם פורצים בבכי משחרר, הם עשו זאת. ההרגשה היא של קתרזיס, סיום של אתגר פיסי-נפשי גדול מאוד, והסוף המשחרר.