בואנוס איירס – בין נובלה לטלנובלה

מיהם תושבי בואנוס איירס? מה מאפיין את רוח העיר שהם חיים בה? אם תשאלו אותם, הם יאמרו בגאווה שמדובר בעיר אירופאית לחלוטין שחיה תרבות בלי הפסקה. אם תביטו מבחוץ, ייתכן שתזהו מורכבות גדולה יותר. רענן בן בסט, מנכ”ל החברה הגיאוגרפית ומדריך טיולים בעיר, ומאוריסיו דימנט, יליד בואנוס איירס, ישבו לשיחת פינג-פונג בין נקודות השקפה על החיים ועל האנשים בבואנוס איירס.

“האיש שירד לחוף בבואנוס-איירס בשנת 1871 נקרא יוהנס דאלמאן והיה כומר של הכנסיה האבנגלית. בשנת 1939 שימש אחד מנכדיו, חואן דאלמאן, מזכירה של הספריה העירונית ברחוב קורדובה, וראה עצמו ארגנטיני לכל דבר. סבו מצד אמו היה פרנסיסקו פלורס, מן הגדוד השני של חיל-הרגלים הקרבי, שנפל במבואות בואנוס-איירס מדקירת חניתו של אינדיאני מקאתריאל. מבין שתי שושלות היוחסין שלו, שאינן תואמות זו את זו, בחר חואן דאלמאן (אולי מתוך דחף של דמו הגרמני) בשושלתו של הסב הרומנטי – או המות הרומנטי”. (מתוך “הדרום”, שהתפרסם בקובץ “גן השבילים המתפצלים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1978. תרגם: יורם ברונובסקי)

סיפורו של חורחה לואיס בורחס “הדרום” מתאר גיבור שהוא דור שלישי למהגרים שהגיעו לעיר, ובתיאור זה הוא מספר את סיפורה המרכזי של בואנוס איירס. כינויה “פריז של אמריקה הדרומית” מקפל בתוכו את החיים שנוצרו בה, המצויים על קו התפר שבין התרבות האירופית ובין זו הדרום אמריקאית מאז הקמתה ועד עצם היום הזה. נדמה שהעיר שולחת את תושביה, המכונים “פּורטניוס” (תושבי עיר הנמל), להימצא במסע תמידי, לא תמיד מודע, של חיפוש אחר זהות. האם הם אירופאים או דרום אמריקאים? או אולי סוג חדש של אדם שנוצר במהלך ההיסטוריה הייחודית של העיר?

חיים דרך ההיסטוריה

כדי לנסות לפזר מעט מן הערפל על שאלת זהותם של הפורטניוס נפגשתי עם מאוריסיו דימנט, יליד בואנוס איירס שהתגורר בה עד שעלה לישראל כשהיה בן 25, והיום הוא דוקטורנט בחוג ללימודים רומאניים ולטינו-אמריקאיים באוניברסיטה העברית ואחראי על תוכנית הלימודים בבואנוס איירס של סטודנטים מהחוג, הלומדים לתואר ראשון.

“כדי להתחיל להתייחס לזהות ארגנטינאית יש להבין שהמדינה בנתה את הלאום, ולא להפך”, אומר מאוריסיו. “הזהות הארגנטינאית קשורה לטריטוריה של המדינה, ולכן ארגנטינאי הוא כל מי שנולד בארגנטינה. מי שבא לארגנטינה בתור מהגר לעולם לא יהיה ארגנטינאי במאת האחוזים. אתן לך דוגמה: חבר הפרלמנט דה נרבאס, שניצח בבחירות 2009, נולד בקולומביה. לפני משחק הכדורגל בין נבחרת ארגנטינה לנבחרת קולומביה ביוני 2009 הופיעו שלטים ברחוב עם השאלה: ‘איזו קבוצה הוא יאהד במשחק הבא, לדעתך?’. בשלט הופיעה תמונתו של דה נרבאז עם צבעי דגל קולומביה”, הוא מבהיר את העניין.

ומיהו תושב בואנוס איירס? “אה, פורטניו זה כבר משהו אחר. פורטניו הוא לא רק ארגנטינאי, הוא בעל המדינה. הוא בעל הבית. הפורטניו לא רואה את עצמו כתושב העיר, אלא של המדינה כולה. עד 1994, למשל, בעיר בואנוס איירס לא היו בחירות לראשות העיר, ראש העיר מונה על ידי נשיא המדינה. והמדינה שהם רואים את עצמם שייכים אליה היא מדינה בעלת אופי אירופי. לכן קיים לעתים בבואנוס איירס זלזול כלפי המדינות הדרום אמריקאיות וגם כלפי פרובינציות אחרות בתוך ארגנטינה. מבחינה תרבותית הפורטניוס הם פשוט אירופאים שגרים באמריקה הדרומית”.

התחושה שבואנוס איירס היא בכלל שלוחה אירופית באמריקה הדרומית נעוצה בהחלטות ההיסטוריות של אנשי המלוכה הספרדית. לפני הגעת הספרדים לאזור ארגנטינה של ימינו, היה שטחה מאוכלס בשבטים אינדיאניים שחיו כציידים-לקטים. עם הגעת האירופאים הראשונים לאמריקה נחתו ספינות רבות בריו דה לה פלאטה (Rio de la Plata), הנהר שבואנוס איירס יושבת היום על גדתו, וניסו להקים שם בסיסים שישמשו אותם בהמשך כתחנות מנוחה ואגירת מזון. פדרו דה מנדוסה, אציל ספרדי שיצא אל העולם החדש, הקים ב-1536 התיישבות ספרדית ראשונה באזור הנהר, שבתחילה הצליחה להתבסס, אבל לאחר ניסיונות עיקשים לנצר את בני שבט הט (Het) האינדיאני פתחו הילידים במלחמה נגד המתיישבים והניסו אותם.

במשך כ-40 שנה לא נערכו עוד ניסיונות ליישב את האזור בשל המדיניות הכלכלית של האימפריה הספרדית. בתקופה זו גילו הספרדים את אוצרות הזהב והכסף הגדולים של היבשת, ומחשש לאבד שליטה בסחורות הם ריכזו את כל הייצוא דרך נמל אחד ברחבת היבשת – נמל לימה (Lima) שבפרו. גם כשבואנוס איירס הוקמה מחדש על ידי חואן דה גאראי ב-1580, לא הותר לייצא דרכה סחורות לאירופה, אף על פי שברור כי צעד זה היה מוזיל מאוד את עלויות הייצוא. במחקרים שנעשו מאוחר יותר התגלה שצמר שהגיע מאזור האנדים ללימה ויצא משם בספינות לאירופה היה יקר פי 35 מצמר שנשלח מנמל בבואנוס איירס. ההחלטה הזאת של השלטון הספרדי היתה גורם מכריע בהתפתחות העיר ובעיצובה כעיר אירופית, שכן מיקומה האסטרטגי היה ידוע לאנגליה ולהולנד – יריבותיה הגדולות של ספרד – והשמועות על העושר הגדול של התושבים הספרדים בלימה הגיע לאוזניהם של תושבי העיר. כך התחילו תושבי בואנוס איירס לעסוק במסחר לא חוקי עם ספינות הפיראטים האנגליות וההולנדיות. הם מיקמו נמלים נסתרים על גדות נהר לה פלאטה, עזרו לספינות לעגון והחליפו איתן סחורות בלי ידיעת הספרדים. תושבי העיר יצרו לעצמם מעין אוטונומיה כלכלית, ומכרו בשר ועורות מעובדים – תעשייה ייחודית לעיר שלא נזקקה למימון המלוכה. העיר הלכה והתנתקה מחבל הטבור הספרדי. יש הטוענים ששנים אלה גם עיצבו את העיר כמקום שבו הכסף שולט, בשונה מערים אחרות ביבשת שבהן היתה חשיבות רבה יותר למעמד חברתי ולייחוס משפחתי.

השמועות על העושר משכו אליה מהגרים רבים – בעיקר מספרד, אבל גם ממדינות אירופה אחרות – ואלה הניחו את הבסיס להגירה הרבה שתגיע בעתיד. בואנוס איירס בעצם הציעה לעולם את החלום האמריקאי על עושר גדול ומהיר עוד הרבה לפני שהחלום נקשר אל ארצות הברית.

בינתיים הבינה ממלכת ספרד את הטעות שעשתה, ואישרה ב-1720 (140 שנה לאחר ייסוד העיר) לייצא סחורות גם מנמל לה פלאטה לא מצאתי את השנה הזאת. באנצ’ העברית כתוב שבשנת 1602 העיר קיבלה רישיון רשמי לייצא מהנמל שלה, אבל זה לא מתיישב עם מה שכתוב למשל בבריטניקה לגבי מגבלות המסחר שספרד הנהיגה. ב-1776 התיישב בעיר המשנה למלך ספרד, השלישי באמריקה הלטינית, שנוסף לאלה שישבו במקסיקו ובלימה, וכך באה לידי ביטוי ההכרה הרשמית של ספרד בחשיבותה של העיר אל מול הערים האחרות ביבשת ובארגנטינה בפרט. אבל אופייה הכלל-אירופי של בואנוס איירס כבר נקבע.

“התרבות בבואנוס איירס היא כור היתוך אירופי”, מתאר מאוריסיו. “אם אתה מסתובב בעיר אתה כמעט לא רואה סימנים אפריקאיים או אינדיאניים. העיר מתוכננת מאוד, יש בה שדרות רחבות ופארקים, ממש כמו בערים באירופה”. חלק מהאופי האירופי של העיר הגיע דרך האליטה במאה ה-19 וה-20, שנהגה לנסוע ללימודים באוניברסיטאות של פריז, שהיתה המרכז התרבותי של העולם. כך חדרה גם הספרות הצרפתית לרוח העיר, ועמה התחושה, ויש שיאמרו האשליה, שפריז יכולה להתקיים גם בבואנוס איירס.

אבל אם תושבי בואנוס איירס הם אירופאים לכל דבר, איך תסביר את שכונות העוני שנמצאות במרחק הליכה ממרכז העיר? הרי גם העניים הקשים ביותר בפריז או בלונדון לא חיים בתנאים כאלה, ואין כזאת התעלמות כלפיהם מצד אנשי העיר והממשל. “הפורטניוס לא רואים בשכונות העוני בעיה שלהם, אלא תופעת לוואי של מדיניות פרון שעודדה הגירה של אנשים מהכפר לעיר, וכללה תוכנית רווחה שנעצרה כשהוא הודח מהשלטון. אם אתה שואל פורטניו בן 50 על נושא העוני, רוב הסיכויים שהוא יאמר לך שאנשים ממדינות שכנות או מהפרובינציות (ובשבילו אין הבדל) מעדיפים לגור בשכונת עוני בבואנוס איירס בגלל מערכת הבריאות והחינוך שקיימות בה. בעיקרון תושבי העיר למדו לעקוף את השכונות הללו”, אומר מאוריסיו. אצל הדור הצעיר, לדבריו, יש כבר יותר פתיחות גם לחלקים העניים של העיר. “גם בטלנובלות אפשר לראות שמתייחסים אליהם במידה רבה יותר של כבוד וקבלה מבעבר. אצל הדור הצעיר זה בא לידי ביטוי בסגנונות המוזיקה האופנתיים ואף בתספורות, בביגוד ובאביזרי אופנה”, הוא מוסיף.

חיים מתוך גאווה

ב-1806 התרחש מאורע נוסף שחיזק את הנטיות האוטונומיות של תושבי בואנוס איירס: בשנה זו ניסו כוחות אנגליים לכבוש את העיר. המשנה למלך ספרד התגלה בעליבותו, וצבא פרטי של אנשי העיר, ובעיקר סוחרים שחששו לגורלם ולשינוי במצבם, יצא אל עבר גדות נהר לה פלאטה ובקרב נועז הדף את הפולשים. אנשי העיר הרגישו שיש להם הכל – כלכלה משגשגת וצבא חזק. אופוריה של מנצחים, שהבדילה אותם מהערים האחרות בארגנטינה, שלא שגשגו כמותה ולא הצטרפו למלחמה.
זרעי הגאווה המפורסמת של הפורטניוס נזרעו בימים ההם, וגם היום אפשר לראות את הגאווה העירונית הזאת.

“בעיר שחיים או באים לעבוד בה כ-15 מיליון איש, יש לתושבים הרגשה שהם מרכז העולם. הכל בה מהיר מאוד וההרגשה היא שיש בה הכל. אופי שמזכיר ערים גדולות כמו ניו יורק”, מעיד מאוריסיו. “קח את תל אביב, לדוגמה. כשתלך ברחוב תמיד תכיר בה מישהו, ואם לא, אז אחרי חמש שאלות תמצאו מכר משותף. אם פורטניו יפגוש מישהו הוא לא ישאל אותו איפה הוא גר ויחפש מכר משותף, כי הוא לא מרגיש שבבואנוס איירס זה אפשרי. ההרגשה היא שלא תוכל לראות את אותו אדם פעמיים אם לא הכרתם קודם לכן. בגלל זה אם פגשת בחורה שמוצאת חן בעיניך אתה מתחיל איתה מיד, כי אתה כמעט בטוח שלא תראה אותה שוב”.

בשנים הבאות הכריזה ארגנטינה על עצמאותה, ומעמדה של בואנוס איירס במדינה הוטל בספק: האם היא עיר שווה בין שוות או שהיא עומדת בפני עצמה? הכוחות הפדרליים רצו שארגנטינה תהיה בנויה כמו ארצות הברית – ממדינות שכולן שוות ביניהן. תושבי בואנוס איירס, האוניטרים, היו מעוניינים במדינה אחת עם עיר בירה אחת – שהיא עירם. המאבק על זהות המדינה ניטש במשך כ-70 שנה של עצמאות, שבמהלכן התנהלה מלחמת אזרחים בין אנשי העיר לשאר המדינה. המאבק נסב על כבוד, מעמד וכסף. בסופו של תהליך בואנוס איירס הוכרזה ב-1880 כבירתה הרשמית של ארגנטינה. מכאן היא הלכה והתפתחה והיתה לעיר משגשגת וחזקה. תעשיית הבשר, שעליה העיר מתבססת, גדלה בקצב מסחרר בעקבות המצאת המקרר, שאיפשר למגדלי בקר מקומיים לייצא בשר לכל העולם, עד שבשנות ה-20 של המאה הקודמת נחשבה בואנוס איירס לאחת הערים העשירות בעולם. עוד ועוד מהגרים מכל אירופה, ובהם גם יהודים רבים (ראו כתבה בעמוד XX), נהרו אליה ואל ההבטחה שלה לעושר, לחופש ולחיים טובים.

אנגליה השקיעה בבואנוס איירס רבות והקימה בה רשת רכבות, רשת תאורה, מדרכות וכבישים. בעיר נבנו בתי מידות, כמו בית האופרה, כלבו הרודס ומגדל השעון, והעיר קיבלה צביון כלל-אירופי. לא פלא שבורחס אמר שבואנוס איירס היא העיר האירופית היחידה בעולם – מפני שהיא לא צרפתית, אנגלית או איטלקית, אלא שילוב של כל אלה גם יחד.

חיים בחיפוש אחר זהות ושייכות

ובכל זאת, עברו שנים רבות מאז שהגיעו המהגרים מאירופה לנמל של בואנוס איירס. אני שואל את מאוריסיו מדוע הם עדיין משייכים את עצמם לאירופה ולא למקום שבו הם חיים, אמריקה הדרומית.

“אנחנו מאמינים שאנחנו ילדי האניות, ממשיכי דרכם של המהגרים שהגיעו מאירופה”, הוא אומר. “יש אצל הפורטניוס תכונה כזאת, שהם תמיד מתגעגעים למשהו. אולי זה עבר בירושה מהאבות המהגרים, שתמיד נשאר אצלם הגעגוע למדינה שממנה הם באו”. אולי זאת גם הסיבה לחיפוש המתמיד אחר תשובות לשאלת הזהות.

אפשר לראות את החיפוש הזה באחוז הגבוה של תושבי העיר שמגיעים דרך קבע אל ספת הפסיכולוג. התופעה התחילה בשנות ה-60, עם התבססותה של הפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בואנוס איירס ועם התפתחותה של סצנת הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בעיר. בשנות ה-70, עם הפתיחות הדמוקרטית שלפני חזרתו של פרון ב-1973, הלכה התופעה והתגברה ובעיר התפתח זרם שניסה לנתח את הקשר בין מרקסיזם לפסיכואנליזה. גם היום נדמה שאין פורטניו שלא מבקר אצל פסיכולוג. האם הפנייה לעולם הנפש מגיעה בגלל אופנה עירונית או בגלל שאלת הזהות שאינה נותנת מנוח? אינני יודע. כך או כך, העיר ידועה בכך שאחוז הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שחיים בה הוא מהגבוהים בעולם.

מענה אחר לצורך בזהות ובשייכות הוא המנהג של הפורטניוס להסתובב בחבורות, להשתייך לקבוצה. “הקטע החברתי בעיר חשוב מאוד”, אומר מאוריסיו. “פורטניו תמיד יהיה בתוך קבוצה חברתית. אפשר לשנות חבורה, אבל לא נשארים בלי קבוצה חברתית כזאת או אחרת. אסאדו, בירה, פיקדה (נשנושים), כדורגל – הכל עם חברים. אפילו ‘יום החבר’ (Día del Amigo) שנחגג בארגנטינה בכל שנה ב-20 ביולי הוא אחד מהימים החשובים ביותר בעיר”. גם מנהג שתיית המאטה בחבורה, מקשית שתייה אחת, בטקס שבעצם מקדש את הקבוצה, יכול אולי להעיד על חיפוש השייכות הזה.

חיים על התפר

בתחילת המאה ה-20 העיר פרחה גם מבחינה תרבותית. חנויות ספרים צצו בכל פינה, תיאטראות פעלו במרץ והעלו מחזות קלאסיים ויצירות מקוריות. בתי קפה ומסעדות פעלו בכל העיר, כמו בכל עיר אירופית. בשנות ה-40 הגיעו אליה אמנים ויוצרים שברחו מגרמניה, ובהם מנצחים ומלחינים ידועים במוזיקה קלאסית. ובכל זאת, אבל נראה כי לאט-לאט התחילו לחדור אל האופי האירופי שהעיר ותושביה גיבשו לעצמם נגיעות דרום אמריקאיות.

משקה המאטה, למשל, שמקורו בשבטי האינדיאנים שבצפון המדינה, הפך למשקה הלאומי, ועד היום תושבי העיר עוד שותים אותו ורואים בו לא רק משקה חם, אלא גם כחלק מזהותם: מדי בוקר אפשר לראות את מיליוני האנשים בעיר יוצאים מביתם ובידם התרמוס, כוס המאטה העשויה קליפת דלעת והבומביז’ה, הקשית לשתיית העשבים החלוטים (ראו מסע אחר 225). גם הטנגו, שיצא משכונות המהגרים העניות סן טלמו (San Telmo) ולה בוקה (La Boca) והגיע אל מקומות שונים ברחבי העולם, הוא ריקוד שניזון משורשים אפריקאיים. הטנגו הביא איתו את הסערה ואת החושניות, עד כדי כך שגרמניה לא אישרה לחיילים במדים לרקוד אותו (עוד על הטנגו ראו מסע אחר 156). אפילו הכדורגל האנגלי, שהובא לארגנטינה לקראת סוף המאה ה-19, התחיל משנה את סגנונו מהמשחק הקשוח והנוקשה של האנגלים לסגנון הארגנטינאי המוכר לנו היום, שיש האומרים שהוא קליל, אינדיבידואלי ויפה יותר לעין (ראו כתבה בעמוד XX).

אבל הדברים אמורים לא רק בקווים התרבותיים או הספורטיביים. במפגש שלי עם אנשים מהעיר נדמה שהעתיד לא ממש מעניין אותם. דאגות העולם לא יושבות להם על הראש. אני רואה בזה התייחסות מאוד דרום אמריקאית ולא אירופית אל החיים. זה ה”מניאנה” המפורסם של הדרום אמריקאים, דחיית הדאגות לעתיד כלשהו.

“זה נכון”, אומר מאוריסיו, “אבל אני חושב שמבחינה תרבותית ההשפעה החשובה ביותר היא של המהגרים האיטלקים. אפשר לראות את זה בפסטה של יום ראשון, במבנה המשפחתי וכמובן בסלנג ובמבטא של הפורטניו, באהבה לכדורגל, לאוכל ולחיים הטובים. הפורטניו דואג פחות לעתיד ומשתדל ליהנות מההווה, אבל בסגנון אירופי-איטלקי”.

אולי זה איטלקי ואולי זה דרום אמריקאי, אבל בבואנוס יש כבוד לזמן. אין אספרסו בר אלא בתי קפה, אנשים באים לאכול במסעדה, לשוחח, והם לא ממהרים לשום מקום. בשיחה עם האחר יש הרבה כבוד. בתוך כל הבלגן הזה אני מרגיש לעתים את העדינות של אנשים שמקשיבים לך. זה יפה בעיני, אבל ממש לא אירופי. השיחה מתנהלת בקצב אחר.

אני מנסה לאתגר שוב את מאוריסיו: אז מה בכל זאת דרום אמריקאי אצל הפורטניוס?
“הפוזה של המאצ’ו. הוא מאוד מנומס ומנסה להיראות מתורבת, אבל יש בו גם סימנים של חספוס ופשטות. אולי כמו הגאוצ’ו. הפוזה של הפורטניו באה לידי ביטוי גם בסגנון הדיבור: את הפורטניוס מזהים מיד, אפילו בטלפון, כי הם מדברים בסגנון מלא חשיבות עצמית: אולי מתוך צורך להראות שהם מתורבתים”.

חיים עם הצורך להסתדר

ההיסטוריה הרחוקה נתנה את אותותיה באופייה של העיר, וקבעה שזו לא תהיה ספרדית אלא אירופית. אבל אותה היסטוריה יצרה גם את מנהגי השלטון הבעייתיים של ארגנטינה, שבה כמעט לא משנה מי נבחר לשלטון, כי ממילא השלטון הנבחר יהיה כנראה מושחת – תופעה שמאפיינת את אמריקה הדרומית הרבה יותר מאשר את אירופה. העובדה הזאת הולידה את מושג הפיולאדה (Piolada), שבתרגום חופשי פירושו משהו כמו “להסתדר” בעזרת מידה של פיקחות ושובבות. הכל אפשרי בעיר עם כסף, חן וקצת תחמנות.

“הפורטניו יֵדע ‘להתקמבן’ על הכל. הוא יעשה בכמה ימים דברים שלוקחים לבן אדם רגיל חודשים. לא כולם משלמים מסים, כי אם יש אנשים בשלטון שגונבים את הכסף, למה לשלם? לפני כמה שנים אפילו את המשכורת אנשים העדיפו לקבל במזומן, ופעולות בבנק לא עשו באמצעות האינטרנט אלא הגיעו אליו ישירות לחתום. בבנק אסור לדבר בטלפון, מחשש שתודיע לשותף מבחוץ שמישהו יוצא עם הרבה כסף. במקרים מסוימים גם המפגש עם המשטרה מגלה שהיא לא כל כך קרובה להיות שומרת החוק והסדר הציבוריים. בישראל, במקרה שחוטפים דו”ח, אפשר ‘לפנות ללב’ של השוטר. בבואנוס איירס השוטר יענה שהוא לא עושה טובות בחינם”.

נו, אני שואל, והשלטון, המשטרה וההפיכות הצבאיות – זה אירופה או אמריקה הדרומית? “זה חלק מהפיולאדה. הפורטניו חושב, ‘אני יודע שכל אחד דואג רק לעצמו, אז למה שגם אני לא אעשה את זה?’. החוקים ברורים, ואם אתה מקבל אותם – אתה תסתדר בעיר”.

חיים בטלנובלה

יש אומרים שההיסטוריה של בואנוס איירס – האירופית שבעריםהדרום אמריקאיות והדרום אמריקאית שבערים האירופיות – היא מעין טלנובלה יוקרתית, שאותה רק החיים יכולים ליצור, ולא בכדי הז’אנר פורח בארגנטינה. זו טלנובלה עם דמויות גדולות מהחיים, כמו אוויטה פרון, קרלוס גארדל ודייגו מרדונה, ועם אירועים לאומיים דרמטיים – כמו שלטון החונטה והמלחמה המלוכלכת, מלחמת פוקלנד (או איי מלווינס, כפי שהם נקראים בארגנטינה) שמבחינתם עוד לא נגמרה, שכן האיים אינם בריבונות שלהם, והמשבר הכלכלי בשנת 2001 שהותיר את קופת המדינה מרוקנת.

ההיסטוריה הזאת מורגשת בכל פינה בבואנוס איירס – בלבוש, במבנים, בספרות, באירועי התרבות – והיא מתובלת בבשר, ביין ובמוזיקה המרגשת של הטנגו. כמי שמבקר שוב ושוב בעיר, אני רואה בכל זאת באירופיות שלה טוויסט דרום אמריקאי, ומרגיש את זה בשיטוט ברחובות, כשאני פוסע בין בתים אירופיים שבתוכם שוכנת הרוח הדרום אמריקאית.